שגיא: במאמר הקודם דיברנו על תנועה פנימית והסברנו שמשמעותה פעולה מכוח עצמנו. למדנו שניתן להחליף מחשבה אחת באחרת, להסיט רגש לא רצוי ולהחליפו באחר ולהסיט באופן רצוני את תשומת הלב בין תחושת הגוף. אמרנו גם שהיכולת לעשות זאת קשורה לכוונה ורצון ותלויה ביכולת להפסיק את 'אפקט הדומינו' בחיינו, כלומר לעצור את שרשרת התגובות האוטומטיות שלנו. אך העצירה לבדה אינה מספיקה, מה צריך עוד אם כך?
זיו: נכון, העצירה לבדה אינה מאפשרת "התחלה מחדש" משום שאם נעצור ולאחר מכן נמשיך את הדפוסים הישנים, למעשה לא השגנו דבר. לכן, לפני שעושים בחירה חדשה צריך ליצור שינוי במערך הכוחות הפנימי.
שגיא: ומה זה אומר?
זיו: כשמדברים על בחירה ורצון צריך גם לקחת בחשבון את רעיון הגבולות והמגבלות שקיימים בחלומות ובחיים. אחד הדברים המרתקים אותנו בחלום ובמיוחד כשאנו עוסקים בשליטה על חלום, הוא שקיימת שם תפישה הדומה למציאות. גם שם, כשאנו מודעים לכך שאנו חולמים, ולמרות שאנו יודעים שזה חלום, אנו מתקשים לעצור ולעשות שינוי במערך הכוחות הפנימי ולפעול באופן מתאים למצב החדש – החלום.
ההגבלה נובעת מכך שאנחנו כפופים לבחירות האוטומטיות בגלל אמונה שאנחנו מכירים את עצמנו ואת העולם, שאנחנו יודעים מה אפשרי ומה בלתי אפשרי. אדם שימשיך להחזיק בתפישות מציאות גם בחלום לא יצליח לעבור דרך קירות, לעוף, לשנות את דמותו, הוא באמת לא יצליח לעשות זאת למרות שבחלום זה אפשרי. מצב כזה מתרחש כאשר התנועה הפנימית מקובעת. החלומות לא מנותקים מהחיים. ההבנה שיש אפשרות להתנגד לאוטומט המחשבתי הרגשי והתחושתי היא מפתח לביצוע בחירות מודעות ורלוונטיות עבור כל אדם, נקרא לזה: תנועות רצוניות נכונות.
כשהמודע מתעורר – שלב הלכידה
שגיא: השלב הבסיסי, החשוב ביותר, הלקוח לדבריך מהמשנה הטיבטית, מכונה שלב הלכידה.
אהבתי מאד את הרעיון שאת מלמדת בשיעורים, בו את מדגימה שלב זה דרך הדימוי
של אדם הרץ בג'ונגל ופתאום נגמרת הצמחייה סביבו והוא מגלה שהוא נמצא על קצה
צוק.
אלו המצבים בחיים בהם משהו מתעורר בנו, מצב בו המודעות משתנה, היא כאילו
מתנתקת ממצבה הרדום, ואז אנו מגלים, פתאום, שאנו ממש ערים וחופשיים לבחור,
מבינים שקיימות אפשרויות שקודם לא היו.
גם כשאנו כועסים לא פעם אנו עומדים על סף שלב הלכידה, המודעות שלנו יוצאת
מן האוטומט לרגע ועומדת בפנינו ההחלטה אם לעצור ולשנות את האוטומט, או
לשקוע חזרה להתנהלות הרגילה ולהמשיך. נכון שבד"כ אנו ממשיכים לכעוס, אך
הבחירה לעשות משהו אחר, גם אם היא מתגלה ולו רק לרגע קט, נמצאת שם.
בקורס חלומות אנחנו מחדדים נקודה זו ומלמדים לזהות מצבים אלו, ואז מסבירים
שכשזה קורה בחלום צריך להתבונן על הידיים. אך מה בנוגע למצב ערות? מהי
הפעולה הנכונה לדעתך בעירות?
זיו: לאחר שלב התמרון מתחילה התנועה הפנימית, וכדי שזו תתאפשר עלינו תחילה להכיר את אפשרויות 'התנועה' המרכזיות.
שגיא: נראה לי שההחלטה להתחיל דיאטה, יכולה להיות תרגול מצוין
המלמד על התנועה הפנימית ומגדיל את הכוח האישי. אם אדם קובע לעצמו שהוא
אוכל רק שלוש ארוחות ביום, בשעות קבועות ורק אוכל בריא, וכשהוא פתאום רואה
עוגת שוקולד הוא מזהה את הדחף הפנימי לאכול את עוגת השוקולד. מה עליו לעשות
עכשיו?
זיו: אני מחלקת את התנועה הפנימית לארבע צורות של תנועות:
נסיגה
תנועה ראשונה היא הנסיגה. משמעותה עצירה לצורך היערכות מחדש, תוך זיהוי וויתור על מה שיצרה המערכת האוטומטית.
זיהוי הדחף, הוא שלב חשוב לנסיגה. מיד לאחריו המתרגל מסיט את תשומת הלב
מהעוגה אל תחושת הדחף בתוכו ומתמקד בה. צריך לזכור שהמאבק הוא פנימי: משהו
נכנס פנימה ועכשיו עליו להתמקד במה שקורה לו בפנים. עליו להסיט את הדגש
מבחוץ לבפנים (יש תרגילים במיוחד בשביל זה) וכדי לנצח את המאבק הפנימי
אנחנו זקוקים לפעמים לעבור לשלב ההדיפה.
הדיפה
תנועה שנייה היא ההדיפה, אשר הינה הצבת גבול לאירועים חיצוניים. כלומר
הדיפת השפעות חיצוניות מליצור תגובות אוטומטיות, נדמה זאת למעין שדה כח
מגן.
למרות שהמתרגל הצליח לסגת מהאוטומט של הדחף לעוגה, הפיתוי החיצוני עדיין
מולו ומעורר שוב את הדחף לאכול, הוא יכול לשאול את עצמו: האם אני חייב
לאכול עכשיו את העוגה? זו מעין תזכורת עצמית שהבחירה בידיו. החלק הקשה
באמת, הוא להחליט שההצלחה בתרגול יותר חשובה ממימוש הדחף. ההבנה ש'אני'
חשוב יותר מהפיתוי החיצוני היא הבנה מעצימה.
הנעה
תנועה נוספת היא ההנעה, כלומר בחירת פעולה בעלת כיוון ומטרה.
המתרגל מבין שלא נכון עבורו לאכול את העוגה, הוא נזכר בבחירה הפנימית
שלו לאכול בשעות קבועות ורק אוכל בריא. החלטה הזו נדחקה קודם לכן על ידי
הפיתוי ועכשיו היא חוזרת למרכז הבמה והוא בוחר בה מחדש.
התנגדות
התנועה האחרונה היא ההתנגדות. בחירת תגובה המנוגדת למה שמפריע בהנעה (בפעולה האקטיבית המודעת).
למרות שנעשתה בחירה מחודשת באוכל בריא, הפיתוי לעוגה ממשיך להטריד. כעת המתרגל יפנה את תשומת הלב שלו לעיסוק בבחירה המחודשת , הוא נותן לה מקום, מתכנן את הארוחה הבריאה. הוא לא נותן למחשבה כמו: "אבל רק חתיכת עוגה קטנה לא תזיק" להיכנס לתמונה. השלב הזה לפעמים מרגיש כמו משחק פינג פונג. ובמשחק הזה אנחנו רוצים לנצח.
שגיא: טוב, נראה לי שזה ברור, אבל בכל זאת אשמח לתרגיל שאת
ממליצה עליו, תרגיל שיכול לעזור לנו לעורר את המודעות ולהגדיל את הכוח
הפנימי שלנו.
תרגיל להגדלת הכוח הפנימי
זיו: אמרתי שאחד הדברים שמגבילים את התנועה שלנו בחיים היא היותנו כפופים לבחירות אוטומטיות, בגלל אמונה שאנחנו כבר מכירים את עצמנו ואת העולם, ושאנחנו יודעים מה אפשרי ומה בלתי אפשרי. לכן להשגת בחירה עצמאית עלינו להכיר את עצמנו מחדש, להרחיב את האפשרות של מי אני ומה אני יכול לעשות. עלינו לאמן את התנועה הפנימית להגיב טוב יותר במצבים מעמתים.
אציג תרגיל המתמקד ביכולת להכיר 'משהו חדש' בתוכנו. תרגיל דמיון, המשתמש במשחק תפקידים בו אנו לומדים לעורר את הפנימיות שלנו דרך דמות חיצונית המשמשת תזכורת לתכונות פנימיות שנשכחו.
את התרגיל מתחילים משתי פעולות בסיסיות : שבו בנוחות ושימו לב לנשימה כפי שהיא. אחר כך שימו לב לחלק המרכזי לאורך הגוף, הטיבטים מציעים לדמות קנה במבוק חלול מהקדקוד ועד לחלק התחתון של עמוד השדרה (מוסט למרכז הגוף). תשומת הלב למרכז הגוף מכוונת את התודעה למעין התכנסות היוצרת תחושת יציבות פנימית. תשומת הלב לנשימה ולמרכז הגוף היא כמו קו הזינוק במירוץ, משם מתחילים.
כעת חישבו על מצב חוזר בחייכם, בו אינכם מתפקדים באופן הרצוי לכם. שאלו את עצמכם: מה חסר לי כדי לתפקד במצב זה באופן איכותי ומועיל? האם זה ביטחון עצמי, אולי שמחת חיים או אולי דווקא מעט רצינות יכולה לחולל את השינוי המבוקש? זהו שלב זיהוי החסר.
כעת בחרו דמות שאתם מזהים את התכונות שלה כתכונות שחסרות לכם כרגע. לדוגמא אם מישהו נמצא במקום עבודה בו הוא ניתקל במצבים מעמתים חדשים בכל יום והוא מזהה שאינו מצליח להתמודד עם חוסר הוודאות הכרוך בכך. אדם זה זיהה את החסר, כעת עליו לבחור דמות המשלימה את החסר. ניקח לדוגמא את ניאו, דמות הגיבור מהסרט מטריקס, ניאו הוא מעין מולטי טאנלנט קולנועי של התמודדות עם חוסר וודאות. אם כך שלב בחירת דמותו היא שלב זיהוי התכונה המשלימה בדמות.
שלבי הזיהוי מעוררים את הזיכרון הפנימי, להשלמת המהלך מוסיפים את שלב הכניסה לדמות. בשלב זה מעוררים תכונות הרדומות בתוכנו על ידי 'כניסה לדמות' ובדוגמא שלנו המתרגל ידמה את עצמו כניאו, אשר דמותו 'נושאת' את היכולת להתמודד עם חוסר וודאות. המתרגל ידמיין את עצמו נראה כמוהו, נע כמוהו ויחווה את 'הלך הרוח' של הדמות. המתרגל ישאל את עצמו מה ניאו היה חושב על המצב? מה ניאו היה עושה עכשיו אם הוא היה כאן במקומי?
נכון יהיה לומר שבשונה מגיבור הסרט, אנחנו לא עפים באוויר ולא עוצרים קליעים בידיים חשופות. את זה נוכל לתרגל בחלומותינו. תרגיל זה דן במציאות, הרעיון הוא למצוא בתוכנו את הכוח הפנימי שהדמות נושאת ולהשתמש בו במציאות היום יומית שלנו.
התרגיל לא תם .בתוך התרגול מערך הכוחות הפנימי משתנה, בשלב זה שימו לב לתנוחות הגוף שלכם, האם היא זהה לתחילת התרגיל? לנשימה שלכם, למחשבות שלכם, האם אתם מרגישים אותו הדבר? זהו שלב זיהוי השינוי הפנימי בו אנו בוחנים האם התעורר בנו משהו חדש, תנועה פנימית חדשה.
את התרגיל הזה אפשר לקחת מתרגול בחדרנו הפרטי אל חיי היום יום. זה כמו חג פורים פנימי בו אנחנו מלבישים את עצמנו בתחפושת שאף אחד לא רואה ויוצאים אל העולם, וכאשר מערך הכוחות הפנימי שלנו מתחזק ומתבסס בתכונות שעוררנו, אנו משילים את התחפושת המדומיינת. ומבינים שבעצם מעולם לא הפכנו להיות מישהו אחר אלא הפכנו להיות יותר עצמנו.
המאמר נכתב יחד עם זיו אלוני
© זיו אלוני. מתרגלת מדריכת חלימה במשך שנים רבות חקרה את תחום החלימה המודעת, בשנת 2007 נסעה להודו למסע חיפוש מעמיק אחר החלומות והכח הטמון בהם. שם למדה חלימה מודעת אצל יוגים הודים ונזירים טיבטים במהלך המסע חייתה במנזר נשים טיבטי בצפון הודו שם למדה פרקטיקות חלימה בודהיסטיות, מראש המנזר וזכתה לתמיכה מצד הנזירות, אשר חלקו עימה את הידע שלהן ואת ניסיונן.
