פוטושופ לנשמה – מה הקשר בין בוטוקס לקלף העולם?

אם בניינטיז "עשו אף וחזה", היום יש מאות טיפולים קוסמטיים אפשריים,
והגיל הממוצע של המבצעות הולך ויורד.
אם פעם רק נשים שגילו "סימני התבגרות" העדיפו בוטוקס
היום הוא זמין לכל נערה, ובחורות בנות עשרים ממהרות להרים ולשפץ,
כשעוד אי כל כך מה להרים…

אז מהו מודל היופי של 2020?

יו טיוב מלא בסרטונים של בחורות בנות 20 פלוס שכבר התנסו ב"פילרים", בבוטוקס, ניתוחים להסרת פנים הלחי (כן יש דבר כזה, זה אמור להבליט את עצמות הלחיים) הרמת גבות, ועוד ועוד. אולי בארץ למזלנו זה לא כל כך נפוץ, אבל בארה"ב ארץ האפשרויות, כנראה זה נפוץ יותר.
השורה התחתונה היא שהן רוצות להיראות כמו בלה חדיד,
כמו קנדל ג'נר. ומהו המראה הזה? חלק מכנים אותו "עיני שועל" (כשפעם שאפנו לעיני חתול, בהשראת מישל פייפר והאלי ברי). זהו מראה של גבה מוארכת ומורמת מאוד. גם לחיים מודגשות מאוד ו"קונטור" חזק הוא מסימני התקופה (אולי פה חשוב לציין ששגיא נעזר בכותבת והוא לא באמת בקיא בכול זה (: ).
אגב יו טיוב מלא בעוד ז'אנר של סרטונים: כאלו שחושפים את האמת מאחורי מודל היופי הזה. בסרטונים אלו מומחים מנסים לשער אלו הליכים עברו הנשים היפות שאליהן כל הצעירות נושאות עיניהן: את כל אותם ניתוחים ופילרים והרמות.
מחד הסרטונים הללו מטרידים. "אלליי כמה אפשר לעשות לעצמך כדי להיות "יפה". מאידך, הם חושפים במידת מה את שקר היופי בן זמננו. את העובדה שלפחות חלק מאותן יפהפיות לא קמות ככה בבוקר, אלא עוברות הליכים מסוימים כדי להשיג את המראה הזוהר, המושלם הסימטרי הזה. ומה שאנחנו "מעריצים" שם זה את עבודת הפלסטיקאי.

מושלמות כדרך חיים

פעם זה היה רק הפוטושופ.. אנשי מקצוע אצו רצו "לתקן" גוף ופנים
של כל דוגמנית שצולמה. אבל תפיסת העולם של הפוטושופ,
לפיה 'אם אפשר לעשות את זה מושלם – למה לא?'
חדרה אל העולם האמיתי, ואנחנו לא רוצים לחיות בלי פוטושופ.
אנחנו רוצים את הזכות לתקן את התמונות שלנו כל הזמן,
להציג סלפי מושלם,
וגם לעזור לסלפי להשתפר בעזרת המנתח/קוסמטיקאית הצמודים.
תכתיבי היופי והאופנה לא מאפשרים לנו להתבגר או להיראות כפי שאנו, ומכיוון שיש שטוענים שהפנימי משפיע על החיצוני, זה בוודאי עובד הפוך –
החיצוני משפיע על הפנימי. ומה זה אומר? זה אומר שהכורח להיות מושלמים, להיראות נפלא, להחזיק בעבודה הטובה ביותר, להחזיק בשלושה תארים (לפחות!), להיות בעלי משפחה, חפים מפגמים, ומחייכים מאוזן לאוזן – מתחיל לחלחל ולהחזיק בנו בני ערובה.
פעם היו אומרים "מה יגידו השכנים?" היום אומרים: "מה יגידו המשפחה, החברות וכל עוקבי האינסטה שלי?" הצורך להוכיח את עצמנו רק גדל ולפעמים פוגם בתחושת השלמות האמיתית שלנו, זאת שנובעת ממקום הרבה יותר עדין ובשל: מהשיעורים שעברנו, מהידע שצברנו, מהיכולת להיות פגיע, מתהליכים פנימיים שלקח לנו שנים להפנים – מאיכויות שקשה למדוד.

אז איך זה קשור לקלף העולם?

ובכן לקלף העולם תפיסה רדיקלית הפוכה לגמרי.
הוא אומר לך הכי ברור:
"כפרה את מושלמת." ככה כמו שאת עם האף, עם הפה,
עם חוסר סימטריה, עם הקמט… מושלמת, מרהיבה, מורכבת, חד פעמית,
מיוחדת, מנוסה, זוהרת, עוצמתית.
אם היופי הוא בעיני המתבונן, את מחויבת להתבונן בך מנקודת מבט של יופי.
לאמץ כל שבר, כל חריץ ולהיות שלמה.
האם זה קל? לא. בעיקר לנוכח מבול הדרישות הבלתי פוסק להיראות מושלמים (לפי סט מאוד מסוים של ציפיות), להיות מושלמים. אבל המציאות היא שאין יותר שלמות ממי שאנו בזה הרגע.
ומובן שקלף העולם מדבר בעיקר על המהות הפנימית שלנו,
על המיומנות (כן זאת מיומנות נרכשת) לראות את השלם גם בדבר השבור, הסדוק או השונה, גם בסימני הזמן או בחוסר סימטריה, גם בטעויות ובכיוונים לא נכונים בהם הלכנו – בכול.
העולם קוראת לנו להשלים עם כל אירועי העבר וההווה, עם הכשלים והחוסרים, ולנצח עם הקלפים שקיבלנו. קלף העולם אומר שזה אפשרי, ולא רק כנבואה עתידנית, אלא כדרך להתבונן בכל סיטואציה.

יופי בדרך הצרפתית

במקום לאמץ את נקודת המבט האמריקאית ללא סייגים, אפשר להציץ לרגע אל דרך החיים הצרפתית. הנשים הצרפתיות לא דוגלות בבוטוקס ומאמצות הרבה יותר בקלות את טבען ואת יופיין. הן מאפשרות לעצמן להתבגר בלי להתערב במעשה הטבע, וגם באיפור "לס איז מור". הן שמות מעט מאוד איפור ובאופן אסטרטגי. בנוסף ידוע שהצרפתים עובדים כדי לחיות ולא חיים כדי לעבוד, והם מוצאים איזון מושלם (עבורם) בין מנעמי החיים, ישיבה נינוחה בבתי הקפה ובין העבודה ודרישות החיים המאמצות. יופי, עבודה, דרך חיים ואפילו סגנון של הבעת רגש הם תלויי תרבות, ולאן שנשואות עינינו – שם נמצא את מקורות ההשראה שלנו, לפעמים עלינו להביט פשוט לכיוון מעט שונה.

ומה אם בכל זאת נרצה לשפץ את עצמנו?

מותר לנו וזכותנו לעשות חזה, אף, הרמת גבה, הורדת סנטר וכל מה שבא לנו.
אז רגע, זה לא ההיפך הגמור של כל המונולוג הזה?
לא ממש, כי הנקודה היא הבחירה החופשית והזכות של הדמות המושלמת בקלף העולם לראות את העולם איך שהיא רוצה בנפרד מתכתיבי החברה.
הפמיניזם מתחלק (בגדול מאוד מאוד) לשני זרמים בכל הנוגע לחיצוניות:
זרם אחד גורס שהעקבים, הבוטוקס והאיפור מגבילים את האישה, לוכדים אותה בציפיות פטריאכליות בלתי אפשריות, ומסרסים את החופש שלה להיות בת אדם.
זרם אחר אומר, שמכיוון שגופה של האישה הוא שלה, זכותה המלאה לעשות בו כרצונה, ואם היא מרגישה סקסית בעקבים, מופלאה עם מסקרה או מהממת בחצאית מיני, זה עניין שלה ושלה בלבד וגם הכפייה עליה שלא להבליט סממני נשיות מוכתבים מראש – משמעותה: נטרול החופש שלה.
החוט המקשר בין שתי התפיסות האלה הוא החופש לבחור.
"כן אני יודעת שבוטוקס זה איכסה ואני אמורה להרגיש מופלא גם בלי – אבל בא לי".
בא לך? בחירתך כבודך. מותר לכולנו לגלות מודעות לתכתיבי החברה,
ומתוך התכתיבים הללו – לבחור.
אז מותר לנו ללכת ולשפץ את עצמנו איך שבא לנו,
ולשפר ולאפשר ולייפות, זה רק אומר שאנחנו לומדים לראות יופי, שלמות ומושלמות –
אחרת, שאנחנו פתוחים לעוד סט של יכולות התבוננות.
כשאנחנו לומדים טארוט,
אנחנו לא מקבלים את גזירות הגורל, אלא מתאמנים בעיצוב תפיסת עולם אישית.
קלף העולם מלמד אותנו איך לראות את הדברים מנקודת מבט שלמה,
לכל קלף יש את החידוד המיוחד,
וכל קלף הוא מאמן הכושר הפרטי שלנו,
מאמן קונג פו שעוזר לנו להתפתח רוחנית,
לגדול ולשנות את נקודת המבט מקצה לקצה.
כשאנחנו מתייחסים לכל קלף כאל מורה שעוזר לנו להשתפר,
אנחנו יכולים לגשת אל כל אירועי החיים בגישה שמחה יותר, שלמה יותר
והרבה פחות מפוחדת.
אנחנו יכולים לאמץ את אתגרי החיים במקום להימנע מהם,
וליהנות מהשיעור, מהגדילה שלנו ומהתוצאה הסופית.
כשאנחנו מאמצים קלף אל ליבנו אנחנו מבינים שיש חכמה רבת ממדים מאחוריו.
אולי יש לו פירוש קונקרטי מסוים, אבל הוא מתכתב עם פילוסופיות רבות,
גם עתיקות וגם אלו שהן בנות זמננו.
במובן הזה הקלף הוא גם ראי, שמשקף אספקטים מוכרים,
וגם צוהר אל תפיסות חדשות שעוד לא פגשנו.
הטארוט מתחברים לשלם אחד גדול,
ומציעים לנו את אותה שלמות פנימית – שהיא תמיד בהישג יד.