חושבים שכל מה שיש כאן הוא אמיתי? שלא קיים דבר מעבר למה שאנו רואים בעיניים שלנו? מתברר שהמציאות, למרות מה שאנו רואים, שונה, מורכבת יותר והכי חשוב – סובייקטיבית, ויש לזה גם הוכחה מדעית.
עכשיו לא רק תורות וגישות רוחניות שונות ורבות טוענות שהעולם הוא אשליה. גם המדע הצליח להוכיח שלא הכול כאן אמיתי, ואני לא מדבר על מדע הקוונטים או תיאוריות אור/חומר, אלא על ניסוי פשוט וברור בו הצליח המדע להציב חפצים שלא רק שהמתבוננים לא ראו אותם, אלא נתקלו בהם שוב ושוב כאילו הם לא קיימים.
את הניסוי עשו על גורי חתולים שאותם גידלו בתנאי מעבדה, מבודדים, עד סיום השלב בו מתפתחת במוח החתול הראייה החזותית. במהלך אותה תקופה מנעו מאותם גורים להיחשף ולראות לעצמים אופקיים.
ואז, כשהגורים התפתחו, הכניסו אותם לחדר ובו יש קורות אופקיים.
ומה אתם חושבים שקרה?
החתולים התעלמו מהקורות האופקיים, ולא ראו אותם. הם נתקלו בהם שוב ושוב כאילו הם אינם קיימים. ניסוי זה מוכיח שהמציאות נוצרת במוח שלנו, ולא בהכרח משקפת את המתרחש בעולם החיצוני. הראיה היא תהליך פיזיולוגי בו המוח מגיב לגירויים שהוא מקבל מן החוץ, אולם היא סובייקטיבית ומה שהמוח לא רגיל לראות הוא לא יראה. לכן לא את כל מה שנמצא שם בחוץ אנו נראה. ייתכן שישנה מציאות אחרת שם בחוץ שנעלמת מאתנו.
העולם שאנו רואים אינו העולם האמיתי – בסיס החשיבה הקיים בדתות ובתורות רבות
למרות חילוקי הדעות בין גישות תיאולוגיות רבות, קיים לרוב מכנה משותף אחד האומר שהעולם הוא אור, אנרגיה ושאנו לא רואים את האנרגיה הזו, את האמת, אלא חווים את האשליה הנוצרת בדמות מציאות מדומה הקיימת סביבנו.
חתולים שלא נחשפו עד גיל שנה לעצמים אופקיים לא הצליחו לראות קורות כאלו ונתקלו בהם שוב ושוב כאילו הם לא קיימים. ניסוי מדעי זה מוכיח שהראייה היא סובייקטיבית ושייתכן וישנם הרבה דברים שם בחוץ שאנו לא רואים.
הקבלה קוראת לזה, ההסתר, או הצמצום שאלו מושגים בסיסיים המסבירים מדוע אנו לא רואים את אור האלוהים. בספריו של קרלוס קסטנדה, אשר מציגים את תורת השאמאניזם, נפגוש את המושג סיבי האור והסברים מרתקים מדוע אנו רואים מציאות שאינה אמיתית. הבודהיזם והינדואיזם מכנים את העולם בו אנו נמצאים: "מאיה", שזה אומר אשליה.
את הטיעון לרעיון זה נמצא כמעט בכול מקום, אולם הייתי רוצה להתעכב טיפה ולהציג את תורתו של יונג, שהצליח לתאר רעיון זה דרך מבנה האישיות.
יונג לא עסק באנרגיות, ולא בתורות רוחניות, אלא ניסה להבין כיצד תפיסת המציאות שלנו מתרחשת, ולכלי היכול לארגן את תפיסת המציאות קרא ה"אגו".
ה"אגו" הוא הכלי שדרכו אנו חווים את המציאות שלנו, הוא זה שנותן לנו את תחושת הנוכחות, שאנו קיימים, שאנו תופשים וחושבים. אולם זה אינו אמיתי, זה לא באמת מי שאנו. זו פשוט מערכת הדומה מאד למערכת הפעלה הקיימת בעולם המחשבים וניתן בקלות לזהות אותה, על-ידי ביצוע תרגיל פשוט: באו נעצור לרגע וננסה לנקות את הראש ממחשבות למשך 5 דקות. אני מתכוון שנחליט ששום מחשבה לא תעלה במוחנו למשך 5 דקות.
הצלחתם?
אני מאמין שלא, כיוון שלאחר לא יותר מ-30 שניות מופיע קול קטן ואומר: "מי אמר לי לשתוק?!", הוא יעלה על פני השטח מחשבות, שואל שאלות ומדבר אלינו. ובכן, תכירו– זהו ה"אגו".
אולי נראה שמי שחושב, נוכח או פעיל זה אנו, ואנו בטוחים שיש "אני" שמנהל כאן את הכול, הרי תמיד יש איפה שהוא בפנים "אני" ער ומודע, "אני" שמדבר אתנו, שדרכו אנו רואים את הכול.
ה"אני" הוא ה"אגו" – רב חובל (captain) שיודע להוביל את הספינה למקום הנכון ולשמור עליה
הספינה כשלעצמה היא גוף חסר ערך ששוכב במספנה דוממת וללא רוח חיים. רב החובל הוא זה שמפיח רוח חיים בספינה והופך אותה מגוף דומם למשהו חי וימאים רבים יטענו שלספינה גם יש נשמה. הספינה היא כמובן המכלול כל מי שנמצא בה: אנשי הצוות, חדר המנועים, התרנים, גוף הספינה, ורב החובל הוא זה שמחזיק את הכול ביחד והוא זה שקובע מהי המשימה של הספינה, הוא מחליט מה צריך לעשות, מקצה משאבים ונותן את הכלים לבצע את הפקודות שלו. כמובן שהוא מתייעץ ולוקח בחשבון את הצרכים של אנשי הצוות והיכולות של הספינה, אולם הוא המנהיג הבלתי מעורער וכולם מקבלים את החלטתו מבלי לפצות פה.
ה"אני" שלנו מורכב מהרבה חלקים: הגוף הפיזי, המוגבלויות שלנו, הרגשות שלנו, הרצונות שלנו. כל אלו הם חלקי הספינה ורב החובל זהו ה"אגו" שמנהל את הכול ונותן לנו תחושה של אחידות ויציבות. התפקיד שלו הוא למצוא את הדרך בה כל החלקים שלנו יוכלו לחיות בשלום אחד עם השני ולמצוא פתרונות לסתירות וקונפליקטים הקיימים בין החלקים השונים הקיימים בנו.
אם היינו יכולים להכיל את כל אורו (וכוחו) של היקום, מה היה עוצר אותנו בשעת כעס לחשוב מחשבות נוראיות על אדם זה או אחר, מחשבות שמייד יתגשמו. אם מחשבה בוראת מציאות, מה יגן עלינו ועל ילדינו כשנזין את המחשבות שלנו בפחדים. כשכוח כה גדול נמצא במקום הלא נכון, מי יגן על ילדנו כשנחשוש שמשהו נורא יקרה להם.
את עבודתו של רב החובל נוכל לראות היטב אם נחליט שאנו רוצים להתפשט באמצע רחוב סואן. מי שינסה לעשות את התרגיל (ומספיק רק לדמיין את עצמנו עושים את זה) יגלה שכשהוא מתחיל להתפשט עומד מולו מחסום בלתי נראה, ה"אגו", שאומר: "מה אתה עושה דייב? זה חריג ביותר…". ולמי שלא מכיר זהו ציטוט מפורסם מתוך הסרט 2001 אודיסאה בחלל בו האסטרונאוט דייב מנסה לכבות את מחשב העל שהשתלט על החללית.
לכאורה מה הבעיה? החלטנו שאנו רוצים להתפשט בפומבי. החלק הטכני הוא פשוט ואנו עושים את זה בכול יום כשאנו הולכים להתקלח. אז מה הבעיה לעשות את זה ברחוב סואן. הבעיה היא שהרב חובל מתנגד, הוא קובע שזה לא מה שאנו עושים, וכיוון שהוא זה הקובע מה יקרה, ולא אנו, וברוב המקרים אנו פשוט לא נוכל לעשות את זה.
אנחנו לא רואים משום שאנחנו לא מוכנים לזה עדיין
אך מדוע כל זה קורה? מדוע מסתירים מאתנו ולא נותנים לנו לראות את הכול? מדוע אנו צריכים קברניט שמנהל את הכול? מדוע לא מרשים לנו לראות את האור? מדוע אנו לא רואים סיבים של אור, אלא מוצקים וגופים. הרי אם האמת היא מופלאה ומלאת אור, ואם אכן לא קיים דבר פרט לאור, מדוע כל זה מוסתר מאתנו.
התשובה של הקבלה הפשוטה היא הצמצום, שזהו מושג שאומר בקצרה שהאור לא יכול להיכנס לכלי לא מתאים ולכן קיים מסך המצמצם את האור הקיים בנו. הטענה היא שאם האור יכנס אלינו במלואו, במלים פשוטות – אנו נשרף.
על-פי גישה זו אותו מסך מגן עלינו מפני הכוח של היקום ושאנו פשוט לא מוכנים לראות אותו, לא כי הבריאה אינה רוצה בזה, אלא כיוון שאנו עדיין לא מוכנים לכך.
אך קיימת אפשרות נוספת, בעיתית יותר שבגללה קיימים אותם מנגנוני הגנה רבים המסתירים את טיבו ואופיו האמיתי של האור. למעשה אותם מנגנונים לא רק מגנים עלינו מפניו, כי אם מגנים עלינו ממפני עצמנו.
הבעיה היא לא רק יכולת הקיבול שלנו, אלא העובדה שהאור הוא הכוח שמקיים את הכול, ואם כוח כה גדול יתקיים בנו סביר להניח שנעשה אתו נזק איום.
אנו כבר יודעים שהאור מנותב למקום בו נמצאת המודעות שלנו ושאותו אור הוא מקור הכוח ממנו נוצרת המציאות (ואני מזמין אתכם לקרוא את המאמר: "במקום בו נמצאת המודעות, לשם זורמת האנרגיה", כאן בקישור זה). אם כך, כשכוח הבריאה קיימת בנו, מה יעצור אותנו בשעת כעס לחשוב מחשבות נוראיות על אדם זה או אחר, מחשבות שמייד יתגשמו.
אם מחשבה בוראת מציאות, מה יגן עלינו ועל ילדינו כשנזין את המחשבות שלנו בפחדים. כשכוח כה גדול נמצא במקום הלא נכון, מי יגן על ילדנו כשנחשוש שמשהו נורא יקרה להם.
כשיעלו בנו מחשבות, ספקות, כעסים, תשוקות, או יצרים בנו מי יעצור אותם מלהתממש במלא כוחם. חיבור לאור הבריאה זה אומר שאם לא נהיה כלי מדויק ונקי, כל סטייה קלה של האור תמית עלינו אסון. לכן קיים מסך שמצמצם את האור ומגן עלינו, ותודה לאל שכך.
עם כוח גדול באה אחריות גדולה
כשיעלו בנו מחשבות, ספקות, כעסים, תשוקות, או יצרים בנו מי יעצור אותם מלהתממש במלא כוחם. חיבור לאור הבריאה זה אומר שאם לא נהיה כלי מדויק ונקי, כל סטייה קלה של האור תמית עלינו אסון. לכן קיים מסך שמצמצם את האור ומגן עלינו, ותודה לאל שכך.
דוגמא נוספת לצורך במנגנוני הגנה אלו קשורה עם החשיבות העצמית שלנו. נאמר שסיימנו בהצלחה לימודים של רפואה משלימה ואנו הופכים להיות מטפלים מוכשרים ולקוחות רבים באים אלינו. נכון שזה מצוין? נכון,אבל… בשלב זה, כשההצלחה עומדת בפתח דלתנו מתעורר כוח אחד, מסוכן ובעייתי – החשיבות עצמית.
והחשיבות העצמית יכולה להוביל אותנו למקומות בעייתיים ולגרום לנו לסטות מהאמת. כך לדוגמא: מטפלת טוענת מפני המטופלת שלדעתה הצעד שהיא עומדת לעשות הוא שגוי ואף הרסני. למרות כול האהבה שיש לה כלפי המטופלת וכל הרצון לעזור, אם מעורבת בתהליך חשיבות העצמית, יהיה בה חלק שירצה להוכיח למטופלת שהיא צודקת. שאסור לה לצעוד בדרך אחרת מהדרך בה היא חושבת שצריך ללכת. איזה סיכוי יש למטופלת אם המטפלת שלה רותמת את כל כוחו של היקום כדי להוכיח את הטענה שלה? אם רק היא יודעת מה נכון, ולא נותנת לדבר אחר להיכנס?
פעמים רבות אנו רוצים לעזור לאדם מסוים כיון שאנו רוצים שהוא יצליח. "הלוואי שהוא יצליח בראיון העבודה" אנו נאמר לעצמנו. "אני שולח לך אנרגיה", נשמע במקרים אחרים. אבל מי אמר שזה נכון? אולי אותו אדם צריך ללכת בדרך אחרת שתהיה נכונה יותר עבורו. לכן כשאנו מבקשים לעזור לאדם מסוים, חשוב יותר שפחות נתמקד במה שאנחנו חושבים שצריך לקרות, ויותר שנבקש שהדבר הנכון יקרה.
בעידן של היום, בו נמצאים בשפע כלים של מודעות, היכולים להעצים אותנו ואת יכולת הקיבול שלנו, אנו צריכים ללמוד לנהוג במשנה זהירות ולהבין שככל שכמות האור בנו גדלה, כך גם צריכה לגדול האחריות שלנו כלפי עצמנו והסביבה.
נכון, סביר להניח שמחשבה שלילית לא תהרוג אדם אחר בו במקום, אבל אנו צריכים לקחת בחשבון את האפשרות שכוונות טובות ומחשבות לא בריאות עלולות להשפיע לרעה. אם נהיה מודעים לכך, נוכל לפעול בצורה אחראית, להתמקד בנתינת כלים וככל שהעזרה שלנו תהיה נקייה יותר מהשפעות שליליות, כך האור שלנו יגדל.
שגיא, באמת כיף!!!!!!!!!!!!
קצר ולעניין, קולע בול, תודה…
החכמתי מאוד . קבלתי המון מודעות שחשובה להמשך החיים והקידום ..
תבורך שגיא .
היי שגיא מאמר מאיר עיניים כתבת פה את מחשבותיי מילדות שלא הצלחתי להסביר אפילו לעצמי כנראה שאנחנו נולדים עם כל הידע ועם השנים הוא נעלם מענינו תרתי משמע תמיד נהנית לקרוא מדברייך בהצלחה בהמשך הדרך
שגיא יקר,
זכיתי להיות ולקחת חלק סביב שולחן מיוחד במסגרת קורס קריאת קלפי טארוט שאתה מלמד ,בהגיעי לקורס ידעתי והרגשתי שמעבר ללמידת קריאת הקלפים נמצא על השולחן משהו גדול יותר והוא למידה והכרות עם עצמי,תהליך כשלעצמו לא קל ,(אני עוד בדרך) ועל כך אני מודה לך , ממליצה לכל אחד ואחת להשתתף בקורסים שלך.
לעניין המאמר קראתי אותו בשקיקה בהנאה ובסקרנות-אהבתי והתחברתי, מחכה למאמרים הבאים
מאמר נהדר!
תודה רבה
שגיא באמת מאמר מעניין.
לאחרונה חשבתי כך בדיוק כשנראה היה ש"השמינייה "מתלבטת האם להיכנס לעזה או לא ???? ואז באו כל מיני יועצים שהציעו הצעות לכאן ולכאן. בליבי הייתה רק מחשבה , בקשה,שאלוהים יכוון אותם לחשיבה הנכונה לנו,לעם ישראל.
שגיא מאמר מעניין מאוד מאוד! תהנוג לקרוא ,
בריפרוף ראשוני….. המאמר מרתק, מעודד ומחכים. הולכת לקרוא שוב כדי להטמיע.
כיצד נוגעים באור הזה?
שגיא,
מאמר מרתק, מעשיר ומעודד שיש עוד תקווה לעולם. אהבתי את הגישה שלך לבעלי חיים והלוואי שהתחזית שלך להגברת המודעות לסבלם תעלה ותהיה חלק נרחב יותר בשיח הציבורי.
מאד נהניתי מהמאמר, הוא נכון ומוסבר מאד יפה
אני תמיד נהנית לקרוא מה שאתה כותב ואיך שאתה מסביר בגובה העינים
בנית אתר מקסים
אם היה לך קורסים ברעננה הייתי מצטרפת בכף – אני באה מהרקע והעם ידע ומרגישה שיש לך הרבה מה להוסיף ולדייק לי
תודה על ההסברים ועל שיתוף בידע
חג שמח
עמליה