זאב אדום אדום – סיפור אינדיאני

ערב אחד, ניגש נער אינדיאני אל סבו שטווה שטיח ושאל: 
"סבא, מדוע האנשים רבים כל-כך הרבה?" 

הפסיק הסבא הזקן את טוויית השטיח, עצם את עיניו ואמר:
"זהו סיפור עתיק מאד, שעובר בירושה במשפחה שלנו, ואני חושב שהגיע הזמן שתשמע אותו נערי.
המאבק האמיתי נמצא בפנים, ובפנים נמצאים שני זאבים שנאבקים אחד עם השני". 

"זאבים?" השתומם הנער" 

"כן ילדי, זהו מאבק עתיק יומין בין הטוב והרע."
"זאב אחד הוא הרע והוא מייצג: רוע, שקר, הזנחה, שנאה, תחושת עליונות, תאוות בצע, אגואיזם, יהירות, חוסר שקט, כעסים, קינאה."
"הזאב השני הוא הטוב והוא מייצג: טוב, אמת, שלווה, אהבה,  אמונה, שלום, נדיבות, צניעות, אמפטיה, תקווה."

וכך סיים הסבא את הסיפור, חזר לטוות את השטיח ואמר:
"זאת הסיבה היחידה לכך שאנשים רבים"

הלך הנער מהרהר וחזר למחרת לשאול את הטווה הזקן עוד שאלה:
"סבא, ואיזה זאב מנצח?"
הפסיק שוב זקן השבט את המטווה התבונן בעיניו של הנער ואמר בפשטות. 
"הזאב שאתה מאכיל ילדי".

אני מניח שרובכם מכירים את הסיפור המקסים הזה שגרסאות שלו נמצאות במקומות רבים והוא קיים בצורות שונות אך העיקרון דומה בכולם, עקרון שקובע שהנפש שלנו נמצאת במאבק יום-יומי בין כוחות גדולים של אור וחושך והצד שינצח הוא הצד שמקבל יותר שליטה על התודעה שלנו. 

עכשיו תחשבו שאתם צריכים ללכת לעבודה בה בכול יום אתם צריכים לשחוט (וכשמגיעים למילה הזו, שמנסה כביכול להחליף בצורה תרבותית את המילה לרצוח, אני נעצר כמה שניות ומזדעזע) עשרות ומאות חיות.
תחשבו שאתם צריכים להיות אלו האחראיים לכך שלפני דקה הייתה לצדכם חיה נושמת, מתפקדת (ולפעמים גם בועטת – ובצדק) ועכשיו היא מוטלת ללא רוח חיים.

רוב האנשים לא מסוגלים אפילו לראות את המחזה, שלא לדבר על לעבוד בעבודה כזו. ואלו שכן עובדים שם, מה אתם חושבים שקורה להם, לנפש שלהם?
הזאב הרע שלהם בכול יום מתחזק יותר ויותר. בכול יום הוא מקבל יותר ויותר מזון. עד שכוחו מתעצם כל-כך שיבוא היום ובו אותו עובד לא יחזור ממקום העובדה אותו הדבר.
זה יהיה הרגע בו העובד ישאיר משהו מהנשמה שלו במקום העבודה. ויחזור כשהזאב הרע שולט בו. 

אחד הספרים המרשימים ביותר שקראתי הוא ספרה של אליזבת קובלר-רוס – "המוות חשוב לחיים", קובלר-רוס מלווה ילדים ובוגרים אל מותם, וכבר עשתה את זה אלפי פעמים. אך בעוד שקובלר-רוס עושה עבודת קודש, ועוזרת לאותם אנשים ובני משפחתם להתמודד מול הפחד הגדול שקיים, השוחטים (ושוב, תרשו לי לעצור לרגע ולהזדעזע…) לא מלווים את אותם אלפים למותם, אלא הם אחראים באופן ישיר למותם של אותם יצורים חסרי הגנה.

רק המחשבה על מה שאותם אנשים רואים בכול יום צריכה לעלות דמעות אצל כל אדם, ואותם עובדים נמצאים שם ולא רק רואים: הם גם שומעים, מריחים, וחווים עם כל החושים את חוויית המוות המזעזעת.
איך אפשר להישאר שפוי במקום כזה? עובדים במקום כזה חייבים לפתח איזשהו מנגנון הישרדות נפשי ואחד מהמנגנונים הללו הוא היכולת להפנות את המתחים העצומים שאותם הם חווים כלפי הקורבן, ולפתח כלפי החיות המסכנות שנאה ואיבה, ולצערנו ראינו את התוצאות. 

אני לא חושב שאותם אנשים עובדים במשחטות הם אנשים מרושעים, אלא אנשים שהזאב הרע התעצם בתוכם, האנשים האלו נמצאים בכול משחטה ולא משנה מי יעשה את העבודה אחריהם – כל עוד העבודה הזו תמשיך, כל עוד התעשייה הזו תמשיך לפעול, הזאב הרע ימשיך לצבור כוח.