אנשי החתול והסרט אישה יפה

"האם זה שווה את זה"?

אין ספק שהחתול הוא אחת החיות היפות ביותר בטבע ובעיר. נכון שלא כולם מחבבים אותו, יש שחושבים שהוא אינו ידידותי, וגם בעלי החתולים עצמם סופגים לא אחת שריטה עסיסית לאורך הזרוע או הרגל כתוצאה ממפגש עם בן טיפוחיהם, אבל יש בחתול איכויות שהופכות את כל התכונות הללו לשוליות.

החתול הוא יצור מרהיב ומעורר התפעלות. כל פעולה שלו מרתקת וחגיגית, מליקוק כפות רגליו ועד ניתוריו המרהיבים או שיווי המשקל מעורר הקנאה שלו. יש בו איכויות של שקט ושל מסתורין ויופי רב שגורם לנו לקבל את כל מעלליו בתמורה לליטוף רך ונעים של פרוותו. החתול תמיד מפתיע, וגם כשהוא גר תחת קורת ביתנו, אנחנו לא תמיד צופים את מעשיו, אך מעשיו תמיד זריזים. לא בכדי הוא אחד הציידים המוכשרים ביותר בטבע.

הראשונים שהפכו את החתול לבן בית היו המצרים. הם זיהו בו את יכולת ההגנה על שדות התבואה מפני מזיקים. ולא רק בכך הוא סייע במרוצת הדורות, אלא גם בביעור מגפות שאיימו לפגוע בתושבים. בימי קדם החתול הוא זה שעשה את ההבדל בין משק משגשג למשק בו שורר רעב ומחסור. אך למרות עזרתו ותרומתם הרבה לאדם, לא רק שהחתול לא היה מוערך כראוי, אלא שהאנושות רקמה חשדות והאשמות כנגדו. החתול השחור נרדף בימי הביניים, הנצרות טענה שהחתול הוא שליח השטן, בסין האמינו שלאחר גיל מסוים יכול החתול להפוך עצמו לכל חיה שיחפוץ, ושלא נדבר בכלל על מספר הנשמות של החתול המתעלה על איתני הטבע. אפילו כיום רבים מרגישים צורך לירוק כאשר עובר לידם חתול שחור.

לא פלא אם כך שהחתול שומר על עצמו ומפחד להתמסר, במשך שנים החתול נתן לאנושות את כל מה שיש לו, אך מה יצא לו מזה, האם זה היה שווה את זה?

עצמאים בשטח

אז עכשיו כשהבנו קצת מיהו החתול, עלינו להבין מיהם "אנשי החתול", כלומר אותם אנשים שבתהליך הפרובינג דיווחו על תופעות האופייניות ל"אנשי החתול".

אנשים שנטלו את התרופה ההומיאופתית (המופקת מהחלב של חתולה), דיווחו על סימפטומים רבים ומעניינים המובילים למסקנה כי הרעיון המרכזי הקיים בתרופה הוא הצורך בעצמאות. בדומה לחתולים גם חייהם של אלו שזקוקים לתרופה ממוקדים בצורך בעצמאות ובחופש. אנשי החתול אוהבים לעשות את הדברים בדרכם, סולדים מהתערבות חיצונית בהחלטותיהם, ונהנים מדרך חייהם.

"אישה יפה" הוא אחד הסרטים הקלאסיים הבלתי נשכחים של שנות התשעים. זאת הייתה הפעם הראשונה שזכינו להתרשם מאחת הנשים היפות והמרהיבות שידע המסך- ג'וליה רוברטס. בראיון שהתקיים השנה לכבוד 25 שנה לסרט, התברר שריצ'ארד גיר התלבט רבות אם להשתתף בו והשתכנע רק כשרוברטס ביקשה זאת ממנו אישית. הוא היה כה מסונוור מיופייה שהתקשה לסרב. הסרט מגולל את סיפורה של ויוויאן, אישה יפה נבונה ומעניינת שהתגלגלה לעיסוק בזנות עקב מציאות כלכלית עגומה, וחייה משתנים ללא היכר ברגע שהיא פוגשת את אדוארד, בחור יאפי מצודד וקריר שמפרק חברות למחייתו ומתקשה עד מאוד לייצר אינטימיות בחייו. אחד הדברים הזכורים ביותר בסרט הוא העובדה שויוויאן היא, ובכן, זונה. אבל מעבר לפרט המביך והפשטני קיימת מציאות מטלטלת: לכל אורך הסרט, ובניגוד גמור לדעה הקדומה שיש לנו לגבי העוסקות בזנות, מסתבר שויוויאן היא אישה חזקה ועצמאית שעושה דברים בדרך שלה. יש לה חוקים ברורים- היא עובדת ללא סרסור, החלטה מסוכנת מאוד אך כזאת שמותירה את החופש שלה בידיה בלבד ואת הרווח כולו שלה, היא "פרסומת מהלכת" לקונדומים ויש לה במורד המגף קונדומים מכל סוג וטעם- כל זאת כדי שבריאותה תישמר כמובן, היא אינה מנשקת לקוחות על הפה כדי לא ליצור קרבה רגשית, והיא פה כדי להרוויח את כספה ולשרוד. זה הכול.

רבים משווים את החתול אל הכלב, אבל אלה המכירים היטב את השניים יודעים שהם שונים כיום ולילה. בספרו "החתול" כותב דיויד טיילור: "שלא כמו הכלב, החתול הוא אדון לעצמו עצמאותו לא עומדת למכירה", ואכן ויוויאן, כמו אשת חתול קלאסית, מוכנה למכור את זמנה ואת גופה אך לא את החופש שלה ולא את עקרונותיה. ברגע ש"העסקה" מסתיימת היא תמיד חוזרת לעבוד לבדה ולא מתמסרת עד הסוף לאיש.

ונשוב אל החתול: כדי ליצור קשר טוב עם החתול יש לנהוג בו כבן בית ולא באופן רכושני או שתלטני, ואכן המפגש בין אדוארד לויוויאן הוא ביתי וחמים בניגוד גמור למה שהיינו מדמיינים כמפגש בין זונה ללקוח. אולי היינו מצפים ליחס קר ולמצב שבו ניגשים מיד לעניינים ולבסוף משליכים כמה שטרות על השולחן ומסובבים את הגב, אך אדוארד ווויויאן מתפנקים עם שירות חדרים מוצלח, צופים יחד בפרקים ישנים של "אני אוהב את לוסי" ולפני המעשה ויוויאן חייבת לעשות מעשה אחד מאוד חשוב: לא לעטות על עצמה חלוק סקסי, לא להתקלח ולהכין את גופה לעבודה, אפילו לא ליטול סם או משקה, אלא – לנקות בחוט דנטלי את שיניה. טיילור ממשיך וכותב:"בחיבתו של החתול יש לזכות, הוא לא יישאר עם בעלים גרועים מתוך נאמנות מוטעית". גם תכונה זו באה לידי ביטוי בסרט: כשויוויאן נפגעת מאדוארד עקב יחס מבזה או משפיל היא נוטלת את חפציה ועוזבת. היא לא מוכנה לקבל יחס רע על אף שהמקצוע שלה הוא בתחתית שרשרת המקצועות. ואכן אדוארד מוצא עצמו מתנצל ומבקש ממנה שתישאר.

לכל המרבה במחיר

עד כה ניסיתי להציג את אלמנט הזנות כאלמנט שולי בכל הסיפור אבל זהו חלק בל ינותק מאופיו של החתול, החתול עשה הקרבה מסוימת, ומבחינות מסוימות הוא אכן הזנה את עצמו: הוא ויתר על תכונות בסיסיות מאופיו: החופש, העצמאות, הפראיות, האינדיבידואליות. הוא ויתר על האספקטים הללו עבור הנוחות, המזון הזמין וסיפוק הצרכים. סביר להניח שהקושי הגדול שלו בתהליך הביות היה להפסיק לפחד מבני האדם ולהתחיל "לסבול" את חברתם, כנראה שלבסוף הוא למד גם ליהנות מהקשר התמוה הזה.

ואכן עם כל עצמאותה, ייחודה וקסמה, ויוויאן היא עדיין זונה. היא מספרת לאדוארד באישון לילה על כך שהעבודה הזאת מכסה את שכר הדירה באופן ששום עבודת מלצרות לא הצליחה, וברגע שהיא הבינה את גודל הסכומים ואת העצמאות שיש לעבודה להציע, היא הלכה על זה ולא הסתכלה לאחור. אך האם ויוויאן היא "הזונה" היחידה בסיפור? אני בספק. גם אדוארד מכר חלק עצום מנשמתו בבחירות שעשה בחייו. הוא חי חיים פזרניים וזוכה לעצמאות כלכלית יוצאת דופן, אבל זה לא אומר שהעיסוק שלו הרואי או מכובד. אדוארד מפרק חברות למחייתו ומוכר אותן במחירים מופקעים, הוא "סרסור" של חברות במידת מה, והוא פוגע באנשים רבים בדרך. הוא עושה זאת בקור רוח ותוך ניתוק רגשי ומרוויח בעקבות כישלונם וסבלם של אחרים. העוסקים בזנות לא פוגעים ישירות באיש, אדוארד לעומת זאת פוגע גם פוגע ומבלי להניד עפעף. התרופה ההומיאופתית גרמה לנוטלים אותה לתחושה שאי אפשר להתכחש לה: הם הרגישו  מלוכלכים, חסרי כבוד, שהם מוכרים את עצמם בשביל כסף, גם כשמדובר בזוגיות שלהם. פעמים רבות במקום בו היה הקונפליקט בין הרצון לעצמאות ובין המקום בו קיים צורך בתלות, אפילו במערכות יחסים, עלו תחושות אלו.

"נפגעתי ואני לעולם לא…"

כולנו יודעים שבניגוד לכלב שישמח לליטוף או לחיבוק בכל דקה ביום, החתול הרבה פחות מזמין ו"חיבוק" של חתול יכול להסתיים גם עם כמה תפרים היה והחתול לא אישר את העניין מבעוד מועד. בעברם של "אנשי החתול" מצויה חווית פגיעה מעצבת, כזאת שהרעידה את כל עולמם והפכה אותם למתגוננים ולחשדנים. הם חוו פגיעה שהפעילה את מנגנון ההגנה שלהם כך שהם לעולם לא ירצו לחוות את הפגיעה הזאת שוב. אצל ויוויאן הדבר בא לידי ביטוי בחוק הבסיסי שלה- "לא מנשקים לקוחות" היא מוכנה לעשות כל טריק של המקצוע, הכול הולך, אבל נשיקות- לא! הקו בין הענייני לאינטימי עובד בקו השפתיים ואין היא מוכנה בשום אופן לחצות את הקו הזה. אנו יודעים כי בהמשך הסרט כשהיא החלה לפתח רגשות משמעותיים כלפי אדוארד היא אכן מנשקת אותו, אך עושה זאת כשהוא ישן. ויוויאן הגיעה אל עיסוקה לאחר שבן זוג נטש אותה בעיר והיא סירבה לוותר על עצמאותה ולחזור הביתה "עם הזנב בין הרגליים". נחושה להצליח להחזיק את עצמה כאדם עצמאי היא התגלגלה לזנות, ובכך אנו רואים את השילוב בין שלל התכונות של החתול ושל "אנשי החתול" העצמאות המשולבת בפגיעה הרגשית. אבל גם אדוארד הוא הרי איש חתול בפני עצמו. הוא הגיע לעיסוק של פירוק חברות אחרי פגיעה רגשית קשה מאביו שלא העניק לו חום או אהבה והתייחס אליו בזרות ובנוקשות. הקשר ביניהם ניתק ומשהו באדוארד "מת" בעקבות הפגיעה הזאת, הפך אותו לחסין כמעט לחלוטין בפני אינטימיות או אהבה. אכן אנשי החתול יתקשו לפתוח את סגור לבם ובסיטואציות מסוימות עלולים להיכנס למגננה ולהותיר את היקרים להם "בחוץ". הם מעדיפים לא לאהוב כלל מאשר לאהוב ולכאוב.

גם לחתול יש לב

החתולים אמנם מרשימים יפים מלאי עוצמה הוד וזוהר, אבל הם מאוד רגישים ואינטואיטיביים. כבר קבענו כי הם פגיעים ולכן יוצרים מגננה מתמדת, אך זה לא אומר שאין ביכולתם להרגיש ולהעניק. ויויאן נוהגת באדוארד ברכות רבה, משתפת אותו בסודותיה ואף עוזרת לו לפתוח את לבו בדרכים עליהם מעולם לא חלם. היא מרככת אותו והופכת אותו מאיש עסקים קשוח ל"חתלתול רך" אשר הופך עסק של פירוק חברות לעסק של בנייה ושיקום חברות במצוקה. היא גורמה לו להפוך את הקערה (של החלב) על פיה, ולהפוך מהורס לבונה, ומאיש קר לפילנטרופ. 

הרבה מאלה שנטלו את התרופה דיווחו על סימפטומים הקשורים באכזבה, בפחדים ובניצול: החלומות המעניינים עליהם דיווחו עסקו במיניות ובאלימות מינית, לרבות ניצול מיני ואונס. כמה מהפחדים המאפיינים את "אנשי החתול" הם פחד מנפילה במדרגות וחשש מדברים חדים (פחד מחדירה). אדוארד פוחד באופן דרסטי מגבהים וממדרגות גבוהות, למשל, פחד שעליו לכבוש לקראת סוף הסרט כשהוא מנסה נואשות לזכות באהבתה של ויוויאן ולהוכיח אבירות תוך טיפוס במדרגות החירום בבניין בו היא גרה, מחווה שגורמת לו לפיק ברכיים נוראי אך שווה את המאמץ.

שתי הדמויות בסרט עוברות תהליך של השלת התכונות "החתוליות" השליליות שלהם- המגננה, הפחד ממחויבות, הפחד מגבהים או מהבלתי צפוי, תוך חיזוק התכונות החיוביות- העצמאות, הרגישות, היכולת להפתיע ולהתקרב. השניים מצליחים להגיע לאיזון כמו בכל סרט הוליוודי אופטימי.

מיהם "אנשי החתול" ומדוע הם שואלים את השאלה: "האם זה שווה את זה?"

סימבול החתול, בדומה לסימבולים אחרים, קיים בכל אחד מאיתנו. לפעמים הוא חבוי וניעור לחיים מדי פעם, ולעתים הוא חלק מהמהות היום היומית שלנו. "אנשי החתול" הרבה יותר נפוצים מכפי שנדמה והם רגישים יותר ממה שהם מראים. הם יודעים כי כאשר הם יתמסרו זה יהיה טוטאלי ומפחדים מכך ומהפגיעה האפשרית, ולכן הם לא יהיו שייכים לאיש במאה אחוזים. הם מוכנים לעבוד קשה, לשחוק את עצמם וכמעט למכור את הנשמה שלהם, ובלבד שעצמאותם תישאר להם ושיוכלו להמשיך להיות מי שהם רגילים להיות.

החתול מייצג חלק בתוכנו. זהו החלק ששואל: "האם זה שווה את זה?" ופעמים רבות התשובה הנכונה היא: כן! כיוון שבסופו של דבר העזה וניסיון הם חלק מהותי מהיותנו חיה אנושית, אפילו שמחיר ההקרבה והסרת המגננות עלול להיות פגיעה וכאב.

לחתולים יש פנים רבות, הם קסומים ולא מובנים. הם שומרים על סודות, הם אינטואיטיביים סקרנים ומסקרנים, הם עשויים לייצג רשע בתרבות אחת ושפע בתרבות אחרת, ונראה שהם מסקרנים גם אותנו ויכולים ללמד אותנו הרבה על הטבע האנושי. הם לא תמיד בוטחים בנו, ובצדק. לאורך ההיסטוריה רק אכזבנו אותם, אך הם עדיין מסכימים ואף רוצים להיות חלק מעולמנו, להתמסר אלינו ולגלות לנו את סודותיהם. אולי כדאי לנו ללמוד קצת יותר על אופיים הקסום, ואולי פשוט כדאי שנאמץ לנו חתול.